עיתון גדול (מאת יהודה חלאק).- ישראל חווה סכסוך פנימי עמוק יותר מכל סכסוך פוליטי או מפלגתי. הוא אינו ימין נגד שמאל, לא דתי נגד חילוני ולא ממשלה נגד אופוזיציה.
ההתנגשות האמיתית היא פסיכולוגית ומבנית:
אתיקה של שכנוע רגשי – התומכת ב «מדינה העמוקה»
לעומת
אתיקה של אחריות רציונלית – התומכת במדינאי.
1. שכנוע רגשי: אגו לטווח קצר במסווה של סגולה
מה שנקרא «המדינה העמוקה» -אליטות שיפוטיות, סוכנויות מודיעין, בירוקרטיות אוטונומיות ומגזרי תקשורת מיושרים- פועלים בהנחיית מה שמקס ובר כינה אתיקה של שכנוע: עקרונות המוצהרים כמוחלטים מבלי להעריך את תוצאותיהם האמיתיות.
ובר הגדיר זאת באופן חד משמעי:
«פעולה המבוססת על עקרונות מבלי לשקול את התוצאות.»
הרמב»ם צפה בבירור את התופעה הזו:
«אין מעלה גרועה יותר מגאווה.»
(משנה תורה, דברים ב’, ג’.)
«לא בדרך חכמים ילך גאה, אלא בדרך כסילים.»
(משנה תורה, דברים ב’, ג’.)
«איש הנשלט על ידי תשוקות לא יוכל להשיג את האמת, כי תשוקותיו משחיתות את המשפט.»
(שמונה פרקים, פרק ה’.)
שכנוע רגשי אינו מוסר: הוא דחף, גאווה ורדיפת אישור מיידי.
2. אחריות רציונלית: המדינאי המביט אל העתיד
האתיקה ההפוכה – מה שוובר כינה אחריות – דורשת חשיבה על השלכות קונקרטיות, סיכון ממשי וטווח ארוך.
הרמב»ם הסביר זאת בדיוק שנותר רלוונטי גם היום:
«על האדם להיות מודרך על ידי שכלו… ולהתרחק מהדחפים המשחיתים את הנפש.»
(שמונה פרקים, פרק א’.)
«דרך חכם לשקול מעשיו ותוצאותיהם.»
(דברים א’, ד’.)
אתיקה זו אינה מפתה את ההמונים. היא אינה מחפשת מחיאות כפיים. זוהי אתיקה של מי שמוכן לשאת בנטל של החלטות קשות כאשר עתיד המדינה דורש זאת.
3. המנגנון הרעיל: הרגשי מאשים את הרציונלי
הפרדוקס המזיק ביותר הוא זה: השחקן הנשלט על ידי רגשות מאשים את מי שפועל באחריות באגוצנטריות.
הרמב»ם צפה זאת בחדות פסיכולוגית:
«כל הפוסל – במומו פוסל.»
מי שמכפיש, מאשים מפגם שלו. זו הסיבה שהמחליט בצורה רציונלי מותקף לעתים קרובות דווקא על ידי אלו הפועלים מתוך דחפים ודעות קדומות.
4. כיצד לזהות מדינאי (מבלי לנקוב בשמו)
מדינאי אמיתי אינו זקוק להיכרות. הוא מוכר על פי מעשיו: הוא קורא את המציאות ללא קישוטים, מקבל החלטות על סמך סיכונים קונקרטיים, אינו מכפיף את האסטרטגיה לכותרות העיתונות, אינו שולט מתוך פחד מביקורת, ונושא בעלויות אישיות כאשר עתידה של ישראל דורש זאת. מישהו שמגלם את המאפיינים הללו עולה באופן טבעי בתודעת הקורא. דמותו מופיעה בניגוד לכאוס המקיף אותו.
5. האתגר המכריע של ישראל
ישראל אינה זקוקה לעוד פרשנים. היא זקוקה לאבחנה: להבחין בין אלו המייצרים רטוריקה לבין אלו המייצרים ביטחון.
צומת הדרכים הנוכחי של המדינה דורש התגברות על הדומיננטיות של האגו הרגשי המחופש למוסר וחיזוק מנהיגות שחושבת באחריות רציונלית. אלה שלא מזהים אותו על פי מעשיו עשוי לזהות אותו בכינויו. אין צורך לומר דבר נוסף.
ישראל תימדד לא על פי עוצמת הדיונים שלה, אלא על פי יכולתה לזהות -עם הזמן- מי בונה את העתיד ומי מסבך את ההווה.
ובר הזהיר מפני כך.
הרמב»ם הסביר זאת.
המציאות מאשרת זאת.